מחבר: Extra Digital

אורז הינו אחד המזונות הבסיסיים ביותר בסין, כמו גם באזורים נרחבים אחרים באסיה וברחבי העולם. למעשה, אורז הינו הדגן העיקרי אשר ממנו ניזונה למעלה ממחצית מאוכלוסיית העולם.

האורז מגודל לרוב בשלוליות רדודות של מים (באנגלית: rice paddies), כאשר החקלאים המגדלים אורז מנצלים את עמידות הצמח למים: השדה המוצף במים מונע צמיחת עשבים שוטים על חשבון המשאבים הנחוצים לאורז. בצורה זאת מגדילות השלוליות את היבול, למרות שניתן לגדל את האורז גם באדמה יבשה, אך אז יש צורך להשתמש בהדברה כימית.

האורז זקוק לכמות גדולה של מים בהשוואה לגידולים אחרים. מסיבה זאת עיקר הגידול של האורז מתבצע באזורים גשומים מאוד, באזורים אלו שדות האורז משמשים גם כאמצעי לשמור על מאזן מים יציב וכדי להקטין את נזקם של שיטפונות, השכיחים באזורים אלו.

הסינים היו ככל הנראה הראשונים לגדל אורז למאכל, כאשר קיימות עדויות לכך שגידול חקלאי של אורז היה קיים כבר לפני כ 7,700 שנה. לאורז שמור מקום של כבוד בעיני הסינים, ובנוסף להיותו צמח מאכל, הסינים התייחסו אל האורז גם בתור צמחי מרפא. בספרות הרפואית הסינית מלפני כ 2,000 שנה, נזכרת דיאטה של אורז מלא מזן קצר-גרעין הניתנת למשך עשרה ימים כמרפא לשלל תחלואים של מערכת העיכול. דיאטות אורז שונות משמשות עד היום לטיפול במצבים בריאותיים שונים: למשל דיאטת אורז מלא לטיפול באלרגיית מזונות, דיאטת דייסת אורז לבן לטיפול בחולשה קיצונית (בתוספת צמחי מרפא מחזקים), דיאטת אורז לבן לטיפול בשלשולים, גזים ועייפות (גם כן בתוספת צמחי מרפא, בדרך כלל), ועוד.

בנוסף לשימושים העממיים יותר של האורז המוזכרים לעיל, במסגרת טיפול ברפואה סינית משתמשים בסוגים, בצורות, ובחלקים שונים של אורז לשימושים שונים:

• אורז מונבט (באנגלית: rice sprout, בסינית: gu ya) משמש להפחתת סטגנציית מזון, במיוחד על רקע קושי לעכל מזון עמילני, וכן לחיזוק מערכת העיכול במצבים של תיאבון ירוד ועייפות. נבטי אורז הם גם מרכיב חשוב בהרבה פורמולות סיניות של צמחי מרפא, בזכות יכולתם לעזור בעיכול הפורמולה עצמה.
• אורז לא דביק (באנגלית: non-glutinous rice , בסינית: geng mi) משמש כצמח לחיזוק צ'י הטחול והקיבה, למצבים של חולשה, שלשול, צמא, וכן להגנה על הקיבה. מסיבה זו שכיח להוסיף אותו לפורמולות של צמחים בעלי אופי קר העלולים לפגוע בקיבה אם הם נלקחים לבדם.
• שורש אורז דביק (באנגלית: Glutinous rice root, בסינית: nuo dao gen xu) משמש להפסקת הזעות על רקע חולשה של צ'י וגם של יין, וכן משמש לטיפול בתופעות חום הקשורות לחסר ביין, כמו למשל בגיל המעבר אצל נשים.
• שימרי אורז אדומים (באנגלית: red yeast rice, בסינית: hong qu mi) שהם למעשה אורז שהותסס עם שמרים מסוג Monascus purpureus משמשים ברפואה הסינית להנעת הדם. בשנים האחרונות הם זוכים לפרסום רב במערב בזכות מחקרים מודרניים שמצאו שביכולתם להוריד כולסטרול.

שינה הינה צורך בסיסי וחיוני, אשר לא ניתן להתקיים בלעדיו. מחקרים מודרניים מצאו כי אנשים הסובלים מהפרעה בשינה נוטים לסבול משורה ארוכה של תסמינים פיזיים ונפשיים כגון כאבי ראש, כאבים בשרירים, סחרחורות, בחילות, עצבנות, פה יבש, ואף הזיות. בנוסף, מחסור בשינה, או שינה לא טובה (שינה לא מרעננת, כזו שבה הישן לא מגיע לשלבי השינה העמוקים), מהווים גורם סיכון לפיתוח של שלל מחלות כגון יתר לחץ דם, השמנה, סוכרת, פיברומיאלגיה, וכן עלולים לגרום לתסמינים הדומים להפרעת קשב ריכוז, והיפראקטיביות (ADHD), ואפילו לתופעות הדומות לפסיכוזה.

הסינים ידועים בחיבתם הרבה לשתיית תה, כאשר עדויות לשתיית תה בסין קיימות כבר מלפני כשלושת אלפים שנה.
חוקרים מודרניים מעריכים שמקורו של צמח התה הוא באזור דרום-מערב סין, צפון בורמה, טיבט, וצפון מזרח הודו, ומאמינים כי תושבי מחוז יונאן שבסין היו הראשונים לתרבת את צמח התה ולצרוך אותו כמשקה.

קיימות מספר אגדות המספרות על הכנת כוס התה הראשונה והגילוי כי ניתן להכין משקה מצמח זה. חלק מהאגדות מייחסות את גילוי התה לקיסר הסיני האגדי שן-נון (shennong, בסינית "האיכר השמימי"). שן-נון נחשב במסורת הסינית כאבי רפואת צמחים הסינית וכאבי החקלאות. באגדות, שן-נון מוצג כחוקר סקרן אשר מתהלך ברחבי הארץ, אוסף צמחים, טועם אותם, ולפי השפעתם עליו עומד על טיבם. באחד הסיפורים, שן-נון חקר צמח אשר התברר כרעיל. ברגע שהוא הבין שהצמח רעיל הוא החל לחפש אחר צמח אשר ביכולתו לסתור את הפעילות הרעילה של הצמח אותו אכל. בעודו מרגיש את גופו הולך ונחלש, הוא התיישב בסמוך לשיח אשר לא היה מוכר לו, וכהרגלו טעם ממנו. עלי השיח סתרו את השפעת הצמח הרעיל ובמהרה שן-נון חש בטוב. השיח היה כמובן שיח של תה (Camellia sinensis), ומאותו יום הסינים התחילו לגדל את התה.

קיימים מספר סוגים של תה, הנבדלים ביניהם בזנים של הצמח ממנו הם עשויים, וכן בשיטת העיבוד. הסינים שותים בעיקר תה ירוק, תה המוכן על ידי מעט חימום של עלי צמח התה במחבת או באמצעות אדים. את התה הסינים נוהגים לשתות בסיום הארוחה, על מנת לסייע לעיכול המזון. מחקרים מודרניים טוענים כי לתה יש יכולת לפרק שומנים, ומסיבה זו הוא יכול לסייע לתהליך העיכול.

קיימים סוגים רבים של תה ירוק, כאשר לכל אחד מהם טעם שונה ותכונות ייחודיות. התה הירוק המפורסם ביותר הינו התה המכונה "תה ירוק באר הדרקון" (בסינית Long jing Lu cha), שמקורו מאזור הכפרים שליד "האגם המערבי", סמוך לעיר הנגז'ו שבמחוז ז'ג'יאנג. תה זה מתאפיין בטעם מתקתק ייחודי, בניגוד לטעם המריר הרגיל של תה, ולכן נחשב לאחד מסוגי התה המשובחים ביותר.

לתה הירוק אנרגטיקה מקררת, ולכן הוא מומלץ במיוחד בתקופת הקיץ, על מנת לקרר את הגוף. בסין, התה הירוק משולב לעיתים רבות בחליטה יחד עם צמחי מרפא אחרים, לפי האפקט שרוצים להשיג: תוספת פופולארית היא פרח הקריזינטמה (בסינית Ju hua), על מנת להגביר את האפקט המקרר של התה, וכן על מנת לטפל בבעיות של עיניים אדומות, כואבות, יבשות או דומעות, ואף לטשטוש ראייה ולכאבי ראש.

תוספת אחרת היא פירות הליסיום (בסינית Gou qi zi) לחיזוק הדם והיין במצבי חולשה כגון חולשת וגם כאבי גב תחתון, רגליים, או אימפוטנציה על רקע של חולשה.
קליפות מיושנות של מנדרינה (בסינית Chen pi) מוספות לתה הירוק על מנת לטפל בתופעות של לחות במערכת העיכול והריאות, כגון בחילות, הקאות, הרגשת מלאות ונפיחות בבטן, או שיעול עם ליחה.

ג'ינג'ר טרי (בסינית Sheng jiang) מוסף על מנת לאזן את האופי הקריר של התה וכן על מנת לטפל בבחילות, הקאות, או שיעול, וכן על מנת לסייע לתהליך העיכול.

הסינים בזמנים עברו הטיפו להימנע מכעס עד כמה שניתן.לכעוס נחשב למעשה לא חכם ומזיק. גם הרפואה הסינית נתנה את דעתה לרגש הזה, ובה הוא נחשב למחולל מחלה.

על פי התאוריה של הרפואה הסינית לכל איבר בגוף יש רגש שקשור אליו. כאשר האיבר מתפקד באופן תקין, הרגש יתבטא בצורה חיובית, בונה ומועילה, ואילו אם האיבר לא מתפקד כיאות, הרגש יקבל צורה שלילית, ובמקום להיות מועיל וחיובי הוא יהפוך לשלילי ומזיק.

כעס נחשב לביטוי השלילי של הכבד. על פי מטפלים ברפואה סינית וניסיון שלהם בתחום, אחד מתפקודיו של הכבד הוא לשמור על הזרימה התקינה והחופשייה של הצ'י בגוף. כאשר הכבד פועל באופן תקין, האדם ירגיש נינוח ושליו, ללא כעס ותסכול, ואנרגיות הכבד יופנו ליצירתיות.

הרפואה הסינית מתייחסת לחמש מערכות סיסטמיות עיקריות בגוף, מערכות אותן נוהגים לכנות "האיברים המלאים" (zang), או בקיצור "האיברים": ריאות, לב, טחול, כליות, וכבד. חשוב לזכור שלמרות השם הזהה, ואף המיקום הדומה בגוף, המשמעות של כל אחד מאיברים אלו מבחינת תפקוד היא רחבה הרבה יותר מהמוכר מבחינה ביו-רפואית, ולא תמיד יש חפיפה ביניהם. לכל אחד מחמשת האיברים הללו יש חלק נפשי הכולל חלק ממכלול תכונות ותפקודים המרכיבים את האספקטים הנפשיי של האדם.

האספקט הנפשי של הכבד נקרא הון או חון (hun), אשר לרוב מתורגם כ"נפש" או "הנשמה האתרית". להון יש תפקיד חשוב בשינה, ובמיוחד בחלימה. אספקט זה מתחבר למקומות מאוד שונים מהמציאות היומיומית, ועל ידי כך מאפשר לאדם העירני לחלום גם במובן של חזונות ושאיפות בחיים. מסיבה זו, על פי הרפואה הסינית, כאשר החלומות מוזרים והמציאות שמוצגת בחלום שונה מהמציאות שבחיים, זהו מצב טוב ורצוי, ואילו אם החלומות דומים למציאות, הדבר מעיד על הפרעה להון. החיבור לחלומות מאפשר לאדם להיות יצירתי, למלא את האדם במקורות השראה, לשאוף ולחלום על העתיד. ההון קשור גם לאיזון בין התרגשות לאיפוק, וכן קשור ליכולת להבין דברים מעבר למה שהם נראים ברמה השטחית, ראייה לעומקם של דברים.

על פי הרפואה הסינית, חוש הראייה, והעיניים באופן כללי משויכים לכבד. כאשר הכבד לא מאוזן, כלומר, לא פועל כראוי, יופיע כעס. כאשר הכעס דומיננטי, היצירתיות, היכולת לחלום ולשאוף תיפגע, כמו גם איכות השינה בהרבה מקרים. הכעס מפריע לזרימה התקינה של הצ'י בגוף, ופוגע בכבד שתפקידו לדאוג לזרימה החופשית של הצ'י, דבר אשר יכול להתבטא בכאבים שונים כגון כאבי ראש מסוגים שונים, כאבים הקשורים למחזור החודשי אצל נשים, הרגשת תפיסות בכתפיים, שכמות, וצוואר, עליית לחץ דם, לעיתים הרגשת חום וסימפטומים נוספים.

פגיעה בכבד יכולה לגרום לתסמינים אלו (כולל כעס) מצד אחד, אבל גם כעס יכול לגרום לפגיעה בכבד ולתסמינים הללו מצד שני. מסיבה זו ניתן לטפל בגוף בדיקור סיני על מנת לטפל ברגש הלא מאוזן של כעס, וכן מצד שני ניתן לטפל בתסמינים הגופניים באמצעות טיפול בכעס עצמו באמצעות טיפול נפשי כגון פסיכותרפיה או תרגול נפשי כגון מדיטציה.

חשוב להזכיר שכאשר מדברים ברפואה הסינית על כעס, אזי מכלילים בכך בדרך כלל גם שלל רגשות נוספים היוצרים אפקט דומה, למשל תסכול, עצבנות, זעם, עוינות, מירמור, כעס מודחק, כמו גם כל רגש מודחק באופן כללי.

ברפואה הסינית משתמשים בסוגים שונים של אבחנות על מנת לקבוע מהי המחלה ממנה סובל החולה, מה חומרת המחלה, וכיצד היא מתבטאת אצל המטופל שמולנו. כאשר מבצעים אבחון ברפואה הסינית משתמשים בדרך כלל במספר שיטות של אבחנה יחד, שיטות אלו כוללות תשאול מעמיק הכולל פרטים מדויקים לגבי התלונה שבגללה המטופל הגיע לטיפול, וכן שאלות בנוגע לבריאותו הכללית של המטופל. שיטת אבחנה נוספת שמהווה חלק חשוב באבחון הסיני הינה אבחנת הלשון, שעל פיה ניתן לקבל מידע רב לגבי מצבו הבריאותי של המטופל. אבחנה נוספת הנמצאת בשימוש נרחב ברפואה הסינית הינה אבחנת דופק.

האמרה המובאת כאן לקוחה מתוך ספר ה-Huang Ti Nei Jing Su Wen (ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב), שנכתב לפני כ-2,200 שנה לערך, ובו אבחנת הדופק מתוארת כחלק בסיסי וחשוב מהאבחון. מעיון בכתבים עתיקים יותר, נראה שבתחילה אבחון הדופק היה נעשה על ידי מישוש הדופק באזור הצואר, ורק מאוחר יותר החלו לבדוק את הדופק הרדיאלי, סמוך לפרק כף היד, כפי שמתואר ב-su wen, וכפי שנעשה עד היום. במרוצת השנים אבחנת הדופק הלכה והשתכללה, עד שהגיעה לרמה הנוכחית, בה ניתן לקבל מידע רב על מצבו של המטופל רק על ידי מישוש הדופק שלו. אגדה מספרת על נסיכה ביישנית שחלתה, וסירבה לאפשר לרופאים לגעת בגופה בשום צורה למעט בכף ידה, מה שאילץ את הרופאים לפתח שיטה בה ניתן לבדוק אותה רק בעזרת מישוש כף ידה.

באבחנת הדופק ממששים את הדופק בשלושה מיקומים ובשני עומקים בכל מיקום, בשתי הידיים, סך הכל 12 מיקומים הנקראים "עמדות". במרוצת השנים התפתחו שתי שיטות, חופפות בחלקן, לאבחנת דופק. בשתי השיטות ממששים באותה הצורה את הדופק הרדיאלי, בסמוך לפרק כף היד, ואותה המשמעות ניתנת לתחושות שונות המורגשות בדופק, כאשר ההבדל בין השיטות מצוי בעיקר במשמעות הניתנת לכל עמדה ועמדה בה בודקים את הדופק. השיטה האחת של אבחנת הדופק נמצאת בשימוש של טיפול בדיקור סיני, ואילו השיטה השנייה נמצאת בשימוש ברפואת הצמחים הסינית. באבחנת הדופק של הדיקור בודקים את מצב 12 המסלולים (מרדיאנים) בגוף, ועל פיה מוצאים אלו מסלולים לא נמצאים באיזון, ואילו באבחנת הדופק של רפואת הצמחים בודקים את מצב האיברים בהם מטפלים בשיטה זו, עם יותר פירוט לגבי חלק מהאיברים, והתעלמות מאיברים אחרים להם אין הרבה משמעות ברפואת הצמחים, ואשר תפקודם מגולם באמצעות איברים אחרים.

במישוש הדופק המטפל בודק מספר קריטריונים בכל עמדה: האם הדופק חזק או חלש, עבה או דק, מהיר או איטי, גבוה או נמוך, סדיר או לא סדיר, וכן שלל תכונות אשר מורגשות בדופק, כגון דופק מתוח, דופק חלקלק או מתגלגל, ועוד, כאשר כל מידע מתווסף לנו אל המידע שקיבלנו באבחנות האחרות ליצירת תמונה שלמה של מצב המטופל ושל הדרכים בהן ניתן לטפל בו.

אמרה זו, המשווה את החיים לבערה של מנורה, נמצאת בגרסאות שונות בשימוש תדיר בקרב מטפלים ברפואה סינית בבואם להסביר את מערכת היחסים בין יין ליאנג בתיאוריה של הרפואה הסינית.

על פי הרפואה הסינית ניתן לחלק את היקום כולו לשני כוחות המנוגדים זה לזה והמשלימים זה את זה – יין ויאנג. השמן הינו יין, מזין את המנורה. הלהבה הינה יאנג, המוזנת מבערת השמן. בתיאוריה זו האדם נתפס כחלק מהיקום, אשר כל פרט בו מהווה מיקרוקוסמוס ליקום עצמו, ולכן גם הוא ניתן לתיאור במונחים של יין ויאנג.

כל אדם נולד עם כמות "שמן" מסוימת, שונה מאדם לאדם, "שמן" מולד זה מכונה ג'ינג (jing) ברפואה הסינית. מדובר במרכיב בעל איכות של יין- נוזלי, נע במעגלים, באיטיות, משפיע ומושפע לאט. על פי התיאוריה נוזל זה נע בעיקר במרידיאנים (מסלולים) מסויימים הנקראים המרידיאנים המיוחדים, הוא משפיע מאוד על תהליכי גדילה, התפתחות, רבייה, זיכרון, וזקנה. כאשר הוא אוזל, זהו סוף החיים, כלומר מוות. הג'ינג מתכלה עם השנים, אבל הקצב בו הוא מתכלה תלוי באורח החיים. ניתן לדמותו לסוללה במכונית, אשר בכל פעם שמניעים אותה נותנת מעט מהאנרגיה האגורה בה על מנת ליצור את הניצוץ הנדרש להנעה, ניצוץ זה הינו הצ'י, בעל איכות של יאנג- אתרי, חם, מהיר, עולה מעלה, משפיע ומושפע מהר. כאשר אנחנו נותנים לעצמנו מזון טוב, בכמויות ובזמנים נכונים, כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו מספיק מנוחה ושינה, אנחנו משתמשים יותר באנרגיות שאנחנו מייצרים ופחות באנרגיות המולדות המוגבלות שאיתן אנו נולדים- הג'ינג. מצד שני, חשוב שנשתמש במה שאנחנו מייצרים וצוברים- במיוחד על ידי שנפעיל את גופנו בפעילות גופנית, פעילויות בהן אנחנו "שורפים" אנרגיה, וכך דואגים שיהיה איזון נכון בין השמן ללהבה – להבה גדולה מידי תכלה את השמן מהר, אבל יותר מידי שמן יטביע את הלהבה.

נושא אורך חיי האדם העסיק את הסינים מזה אלפי שנים, ויש אף רבים הטוענים שהרצון להאריך את החיים עמד בבסיסן של פיתוח הרפואה הסינית וכן הפילוסופיה הטאואיסטית באופן כללי. הסינים שחיו לפני 2000 שנה ויותר האמינו בתיאוריה דיבלוציונית, כלומר האמינו שבעבר חיו עד גיל מאה שנה ויותר, ועם השנים חיי האדם הלכו והתקצרו. אמונה זו מזכירה את ספר בראשית על מאריכי החיים הרבים המתוארים בו. הסינים בתקופה ההיא ייחסו את הירידה באורך החיים לליקויים באורח החיים, בתזונה, במנוחה, רגשות לא מאוזנים, ולהבנה לא נכונה של חוקי הטבע אופן כללי. בכתבים הסינים העתיקים ניתן למצוא התייחסויות שונות לעניין זה כאשר אחת המעניינות שבהן, וללא ספק גם אחת החשובות שבהן, נמצאת ב"ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב" (huang di nei jing su wen). ספר זה נכתב לפני כ- 2,200 שנה כדיאלוג בין "הקיסר הצהוב", דמות אגדית ככל הנראה, לבין רופאי הקיסר, כאשר צ'י פו, אחד הרופאים, עונה את מרבית התשובות:

הקיסר הצהוב שואל: "שמעתי כי בימים עברו אנשים חיו מעל למאה שנה, נשארו פעילים ולא הפכו לחלשים בפעילותם. אך היום, אנשים מגיעים רק למחצית מהגיל הזה וכבר הופכים לעייפים וחסרי יכולת. האם זה מפני שהעולם משתנה מדור לדור? או מפני שהמין האנושי מזניח את חוקי הטבע?"
צ'י פו עונה: "בזמנים העתיקים האנשים אשר הבינו את הטאו חיו לפי היין והיאנג, והם חיו בהרמוניה על פי כללי אומנות השמירה על החיים. האכילה והשתייה שלהם הייתה מבוקרת, שעות הקימה והשינה שלהם היו מסודרות וקבועות, ולא חסרות סדר. באמצעים אלו שמרו הקדמונים על גופם מאוחד עם נשמתם, וכך הגשימו את הזמן שהוקצה להם בחיים, מאה שנה לפני שמתו."

"בימינו אנשים אינם כך, הם שותים יין כמשקה ומאמצים לעצמם התנהגות פזיזה כהרגל. הם נכנסים אל הלשכה (חדר השינה, ג.ק.ס) כאשר הם בגילופין, התשוקות שלהם מתישות את כוחותיהם, הם אינם יודעים למצוא שביעות רצון או סיפוק בתוכם, הם אינם מיומנים בשליטה על רוחם. הם מקדישים את כל תשומת ליבם לשעשע את נפשם, ובכך מנתקים את עצמם מהאושר שבחיים ארוכים. שעות הקימה והשינה שלהם חסרות סדר. מסיבות אלו הם מגיעים רק למחצית של מאה שנה, וכבר בריאותם מתדרדרת".

גיל העמידה הוא התקופה שמגיעה בחייו של אדם לאחר הגיעו לבגרות, אבל לפני הגיעו לזקנה. ניסיונות שונים נעשו על מנת להגדיר את התקופה הזו ומאפייניה. מקורות שונים מתייחסים לגילאים שונים, לרוב בטווח הגילאים שבין 40 ל- 60, למרות שלעיתים מוגדר החל מגיל 35, ועד לגיל 65.
אנשים בגיל העמידה מתחילים להראות סימנים של הזדקנות כגון ירידה באלסטיות של העור, האפרת השיער, ירידה בכושר הגופני, עלייה באחוז השומן בגוף, ירידה בכוח הפיזי וירידה בגמישות הגוף.

במקביל, חלה גם ירידה בפוריות הן של הגבר והן של האישה, ירידה המתבטאת בעלייה בסיכון להפלה, מומים בלידה, ושלל מחלות כגון תסמונת דאון, סכיזופרניה, אוטיזם, תסמונת בי פולארית, ועוד. רוב הנשים עוברות מנופאוזה בסביבות סוף העשור הרביעי לחייהן, או בתחילתו של העשור החמישי, דבר אשר מבשר את סיום תקופת פוריותן. גם אחוז אי הפריון בקרב גברים עולה בצורה משמעותית בגילאים אלו, כאשר ירידה חדה בפוריות הגבר נצפית אחרי גיל 45. בהקשר זה, רבים מהחוקרים המודרניים מדברים על גיל מעבר אצל גברים או אנדרופאוזה, הנגרם כתוצאה מירידה בהפרשת הטסטוסטרון (הורמון המין הגברי) או בירידה בזמינותו לגוף, דבר אשר עשוי להתבטא בחולשה, עייפות, שינויים במצב הרוח או דיכאון, קשיי שינה, ירידה במסת השרירים, ירידה בליבידו ועוד. שכיחות התופעה עולה עם הגיל.

רפואה סינית מסכימה לגמרי עם חוקרים מודרנים אלו: כפי שכבר הזכרתי באמרה קודמת, בספר הרפואה הסינית העתיק "שאלות פשוטות" (su wen, חלק מהקלאסיקה הידועה גם כ "ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב") קיימת התייחסות לשלבים השונים של ההתבגרות: "בגיל 7 לילדה צומחות שיניים קבועות ושיערה מתארך… בגיל 14 מופיעה וסת, גופה מתפתח והמחזור נהיה סדיר… בגיל 21 הג'ינג של הכליות בשיאו, שיני הבינה יוצאות, והאישה מגיעה לשיא צמיחתה… בגיל 28 הגידים והעצמות נהיים חזקים, השיער מתארך, והגוף חזק ולמלבלב… בגיל 35 מרידיאני ה-yang ming (קיבה ומעי גס) מתחילים להיחלש, מראה הפנים מתחיל לקמול, והשיער מתחיל לנשור… בגיל 42 שלושת מרידיאני היאנג נחלשים, הפנים מתכהות והשיער מתחיל להאפיר… בגיל 49 מרידיאני ה-du mai וה-chong mai מתרוקנים, הרחם נסגר, והוסת מפסיקה, כך שהאישה חלשה ולא פורייה…" תיאור דומה ניתן לגבי התפתחותו של הגבר, בשינוי של גיל- גיל 40 אצל הגבר מקביל לגיל 35 אצל האישה, גיל 48 אל הגבר מקביל לגיל 42 אצל האישה וכן הלאה, במחזורים של 8 שנים אצל הגבר לעומת מחזורים של 7 שנים אצל האישה. גיל העמידה הוא השיא, הירח המלא, שאחריו האור הולך ונחלש.

לכל תופעה יש מחולל. על מנת שהעצים ינועו, משהו צריך לגרום להם לנוע. תפישה זו הינה תפישה בסיסית בפילוסופיה הסינית, ומשום כך גם בפילוסופיה של הרפואה הסינית. ברפואה הסינית, הבנה נכונה של הסיבה להופעה של סימפטום היא קריטית להצלחת הטיפול. לאורך אלפי השנים בהן הרפואה הסינית קיימת התפתחה תאוריה מורכבת המתייחסת למכלול התלונות איתן מגיע המטופל לטיפול, והמאפשרת התאמה אישית של טיפול בצמחי מרפא, דיקור סיני, בהתאם לכל מטופל.

על מנת להבין למה הכוונה, ניקח מקרה מהקליניקה לדוגמא: 

דפנה (שם בדוי), בת 64, בריאה בדרך כלל, הגיעה לטיפול כשהיא מתלוננת על כאבי ברכיים חמורים מזה כחודשיים. הכאבים התחילו ללא סיפור של חבלה. בדיקת אורטופד כולל בדיקות הדמיה העלו ממצאים דלים בלבד – מעט שינויים שחיקתיים כצפוי בגילה, ומעט נפיחות של הברך. מלבד זה הכל נראה תקין, טווחי תנועה תקינים למדי. בתשאול שערכתי לא נמצאו ממצאים משמעותיים כלשהם, וקיבלתי רושם שמדובר באישה בריאה ופעילה מאוד. במקרה זה נשאר לי רק להתייחס אל התלונה עצמה בפירוט רב. כאבים בפרקים ללא סיפור של חבלה מוגדרים ברפואה הסינית בדרך כלל כ-"חדירה חיצונית של רוח-קור-לחות", כלומר למטופל יש סימנים הנקראים ברפואה הסינית רוח, קור, ולחות; עם דומיננטיות של אחד או שניים מהם בדרך כלל.

במקרה זה, רוח – הופעה פתאומית. קור – הכאבים חמורים וממוקדים, כאבים כאלה משויכים לקור, וכן הכאב מוטב בחימום. לחות – נפיחות, נגרמת מבחינה ביו-רפואית מתגובה דלקתית של הגוף שיוצרת הצטברות נוזלים. בנוסף, באבחנה אנחנו גם מתייחסים למיקום המדויק של הכאב. במקרה זה הכאבים התמקדו במדור הפנימי של הברך, באזור שמבחינת הרפואה הסינית משויך לשני מסלולים (מרידיאנים) מרידיאן בטחול, ומרידיאן הכבד. חשוב לציין שאין קשר בין הפגיעה בברך לפגיעה באיברים הפנימיים טחול וכבד. בבדיקה, לחיצה עדינה באזור גרמה לכאב עז. הטיפול בדיקור הביא לתוצאות מהירות. בתוך מספר שניות מהחדרת המחטים לגוף (לא נדקרו נקודות באזור הברך אלא נקודות מרוחקות) דפנה חשה הפחתה משמעותית בכאבים, ולחיצה חוזרת על אותן נקודות כואבות גרמה לכאב קל בלבד. השיפור נשמר לאורך זמן, עם מעט החמרה מספר ימים אחרי הטיפול. הטיפול ניתן מידי שבוע, ומצבה של דפנה השתפר בהדרגה ובהתמדה משבוע לשבוע. אילו הכאבים היו על מסלולים אחרים בברך, או אילו היו מתבטאים אחרת (למשל חום מקומי, או כאב עמום או משהו אחר), הטיפול היה שונה בהתאם.

אנשים פונים לטיפול בגלל סיבות שונות. במקרים רבים מדובר בבעיה ברורה וחמורה הפוגעת באיכות החיים באופן משמעותי, כמו למשל כאב גב או כאב באחד הפרקים בגוף אשר מגביל מאוד ניהול של חיים נורמאליים אליהם המטופל רגיל. ההגעה לטיפול נעשית בכוונה למצוא מזור לסבל הנגרם עקב התלונה העיקרית של אותו המטופל. לעומת זאת, קיימים מקרים אחרים בהם אדם פונה לטיפול בעקבות תלונה כלשהי, וכאשר אנחנו מבררים לעומק את מהות הבעיה, אנחנו מגיעים למסקנה שהמטופל התעלם מפגיעתה הרעה של "נמלה", כלומר התעלם ממצב פתולוגי כלשהו שנראה חסר חשיבות, אבל לאורך זמן הביא לפגיעה משמעותית בבריאות.

על מנת להסביר את כוונתי, אביא להלן מקרה מהקליניקה:

מיטל (שם בדוי) בת 36, בריאה בדרך כלל. הגיעה לטיפול בתלונה של גזים והרגשת נפיחות בבטן מזה מספר שנים. בדיקות גסטרוסקופיה, קולונוסקופיה, וצליאק נמצאו תקינות. במהלך האבחון הסתבר שהיא גם סובלת מעצירות חמורה, עודף משקל קל, ועייפות. כששאלתי על התיאבון שלה ענתה "אתה לא רואה?! יש לי תיאבון מוגזם, ואני נאבקת בהשמנה". לבקשתי, מיטל הכינה יומן תזונה בו היא רשמה את כל מה שהיא מכניסה לפיה – אוכל ושתייה – במשך שבוע ימים. שבוע אחר כך, מיטל הגישה לי את יומן התזונה שכתבה – פתק קטנטן ובו רשום שם של מאכל אחד עד שניים בכל יום, למשל: "יום ראשון – מג'אדרה ומלפפון". שאלתי אותה מתי היא אכלה כל מנה שרשומה, ומה עוד היא אכלה.

מיטל ענתה שהיא אוכלת ארוחה אחת בלבד ביום, בשעות הערב, והיא גם כמעט בכלל לא שותה, למעט 3 כוסות קפה מידי יום. כך היא נוהגת ב 15 השנים האחרונות לפחות. מרגע זה, התמונה הייתה ברורה מאוד – כל תלונותיה החלו בעקבות תיאבון ירוד ותזונה לקויה, כאשר לא ברור מה הופיע קודם. מצב זה המתמשך לאורך שנים הוביל לתהליך עיכול איטי, עצירות, גזים, נפיחות, עייפות ועודף משקל. ההתעלמות מהתיאבון הירוד, התעלמות שאולי הייתה מכוונת על מנת לנסות למנוע עודף משקל, הובילה במשך הזמן לכל הבעיות הנוספות אשר פגעו קשות בתפקודה של מיטל. הטיפול כלל שינוי תזונתי במקביל לטיפול באמצעות צמחי מרפא סיניים ודיקור סיני. שיפור משמעותי ניכר כעבור כחמישה שבועות של טיפול.