מחבר: Extra Digital

"חומץ הניתן במתנה ימתק יותר מדבש" אומרת האמרה שמקורה בתורכיה או באפגניסטן או באיראן, תלוי את מי שואלים… בכל אופן הפעם ברצוני לספר קצת על חומץ ועל תפקידו ברפואה הסינית.

חומץ נמצא בשימוש בסין מזה שנים רבות, כאשר תיעוד ראשוני מופיע כבר במאה השמינית לפני הספירה, ובסביבות המאה הרביעית לספירה קיים כבר תיעוד ל-22 שיטות להכנת חומץ. הסינים, בדומה למקומות רבים אחרים בעולם, מצאו כי חומץ יכול להיות שימושי למטרות שונות ומגוונות.

אגדה סינית מספרת על הקיסר האגדי דו קאנג (Du Kang), הנחשב למי שגילה כיצד להכין יין, ולימד את בנו חיי טא (Hei Ta) את השיטה. בשלב מאוחר יותר בחייו, חיי טא עבר להתגורר במקום אחר בסין, ולקח עימו יין בכדים אטומים. כאשר פתח את הכדים כעבור 21 יום, הוא גילה שהיין קיבל ריח וטעם שונים, וקרא לזה חומץ, אשר הסימנית הסינית עבור המילה הזו מורכבת מהסימנית "יין" בשילוב עם הסימנית "21 יום".
באופן מסורתי, הסינים מפיקים חומץ מדגנים שונים: סוגים שונים של אורז (מאוד נפוץ), דורה, שעורה, דוחן ועוד. חומץ מסוגים שונים של אורז נפוץ בעיקר בדרום סין, בעוד שחומץ מדורה (סורגום) וחומץ מדוחן יותר נפוצים בצפון סין.
החומץ נמצא בשימוש של הרפואה הסינית כ"צמח מרפא". כאשר מדברים על חומץ ברפואה הסינית מתכוונים כמעט תמיד לחומץ אורז, אשר טעמו חמוץ ומריר. חומץ האורז משמש להגברת האפקט של הנעת הדם והצ'י כאשר הוא ניתן ביחד עם צמחים מסוימים, ולכן עוזר בהקלה על כאבים שונים. ניתן למצוא אותו למשל בשילובים של צמחים המטפלים בכאבי בטן ואף בכאבי בטן עקב גידולים.

שימוש נוסף לחומץ הוא מיתון רעילותם של מספר צמחים רעילים, וכן הפחתה של מצבים שונים הנחשבים כ"רעילות" ברפואה הסינית – למשל בטיפול בכאבי גרון הנחשבים "רעילות" (לצורך כך מרתיחים חלבון ביצה בחומץ אורז). שימוש נוסף בהקשר זה הוא בשימוש חיצוני כטיפול לעקיצות חרקים שונים ואף למניעת עקיצות חרקים.
טעמו החמוץ של החומץ מכוון לטיפול בכבד ובכיס המרה (חמוץ הוא הטעם המשויך לכבד ולכיס המרה ברפואה הסינית), והוא נחשב כמניע של צ'י הכבד, ולכן מומלץ להוסיף לתזונה כמויות קטנות של חומץ לטיפול במגוון בעיות באיברים אלו.

תכונתו של החומץ להניע את הצ'י משמשת גם בבישול- השרייה או בישול בחומץ של מזונות קשים לעיכול דוגמת בשר או טופו מקילה על העיכול ומפחיתה מצבים בהם המזון לא מתעכל טוב, מצבים המכונים "תקיעות מזון" ברפואה הסינית.

חומץ נחשב כחומר בטוח לשימוש, אך עם זאת יש להזהר ולא להפריז בשימוש בו, מכיוון שעל פי הרפואה הסינית, שימוש מופרז עלול להחליש את הטחול והקיבה, כלומר את מערכת העיכול.

על פי הרפואה הסינית הנפש שוכנת בלב. רעיון זה מופיע בספרים קלאסיים רבים של הרפואה הסינית, כבר מלפני יותר מאלפיים שנה. על מנת להבין למה הכוונה, ויותר חשוב, איך זה בא לידי ביטוי בקליניקה, נסביר תחילה מה הכוונה ב- "לב" וב- "נפש".

בין תפקידיו של הלב ברפואה הסינית ניתן למנות את השליטה על זרימת הדם ועל כלי הדם, שליטה על הזעה, ואחסון הנפש. הנפש "מאוחסנת" בדם של הלב ולכן נפש שקטה זקוקה לזרימת דם תקינה בלב.

הנפש ברפואה סינית נקראת "שן" (shen) והיא מתבטאת במבט שבעיניים, ב"ניצוץ החיות" שבעיניים. זהו הדבר שמבדיל אדם מאדם, שעושה כל בן אדם למשהו מיוחד. כאשר הנפש לא שקטה, המבט שבעיניים יביע זאת (וגם להפך). השן קשורה גם לרצון לחיות, ולשמחת החיים הייחודית לכל אדם. ברפואה הסינית מבחינים בין חמישה אספקטים שונים, חלקים שונים של הנפש והרוח, כאשר לכל אספקט יש מאפיינים ייחודיים. כל אחד מהאספקטים קשור לאיבר פנימי אחר, אבל כולם קשורים לשן של הלב:

הון (hun) משויך לכבד, נקרא גם "הנפש/נשמה האתרית". בעל תפקיד חשוב בשינה, חלימה (גם חלומות ושאיפות בחיים), ויצירתיות. ההון יוצר את החיבור למקורות השראה, מאזן בין ריגוש לאיפוק, וקשור ליכולת "לראות דברים". נחשב לאספקט מאוד אתרי, מאוד לא גשמי.

פו (po) משויך לריאות, נקרא גם "הנפש/נשמה הגשמית" או "הנפש/נשמה הגופנית". העור ברפואה הסינית נשלט על ידי הריאות ומהווה הגנה מהסביבה והגדרה של גבול. באופן דומה הפו מגדיר את האינדבדואל, את גבולות העצמי ואת הגבולות בקשרים חברתיים, וכן אחראי לאספקט הנפשי שבנשימה ולהרגשת תקווה מול ייאוש ובכי.

יי (yi) משויך לטחול, מתורגם כ "אינטלקט". קשור ליכולת חשיבה ברורה, חדה, הבנה, אינטליגנציה וריכוז. אחד מתפקידיו העיקריים של הטחול בתחום של רפואה סינית הוא להפוך מזון לאנרגיה (Qi). באופן דומה, ה -yi הופך מידע המתקבל דרך החושים להבנה, ולכן יש לו גם תפקיד חשוב בלמידה.

ז'י (zhi) שוכן בכליות, מתורגם כ "כח הרצון". היכולת לבצע רעיונות, וכן להתמיד בביצוע משימות לאורך זמן. כמו כן קשור ליכולתו של אדם להביא לכך שירגישו את רצונו ויתחשבו בו.

משפט ידוע זה, הלקוח מתוך הניי ג'ינג (Nei Jing, הספר הקאנוני של הרפואה הסינית, ידוע כ"ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב") – הצ'י שולט על הדם, הדם הוא אם (האמא של) הצ'י – Qi Wei Xue Shui, Xue Wei Qi Mu, (בסינית זה נשמע יותר טוב), מבטא את מערכת היחסים ההדוקה שמתקיימת ברפואה הסינית בין המושג "דם" לבין המושג "צ'י'".

צ'י הוא מושג "סיני טהור", והוא מוגדר ברפואה הסינית לעיתים בתור "הכח שנוצר בתנועה בין יין ליאנג", תיאור של כח כלשהו, שהינו בלתי נראה, ונמצא בתנועה מתמדת. מסיבה זו במערב נוטים לכנותו "אנרגיה". ברפואה הסינית הצ'י נמצא בכל חלקיק של הגוף שלנו (כמו גם בכל היקום), כאשר ישנם סוגים שונים של צ'י, בעלי מאפיינים מעט שונים האחד מהאחר. יש צ'י שנע במעגלים פנימיים יחסית ומזין את הגוף, יש צ'י יותר חיצוני המגן על הגוף בפני הסביבה החיצונית, ועוד. בנוסף, הצ'י הינו הכוח המניע את הדם, שומר על הדם בתוך כלי הדם, ותומך בתהליכי הייצור וההזנה של הדם. חסר בצ'י יכול ליצור חסר בדם.

את הדם אנחנו מכירים גם מהרפואה המערבית. ברפואה הסינית (רפואה אלטרנטיבית) תפקידי הדם דומים למדי לתפקידיו על פי הרפואה המערבית. תפקידו ברפואה הסינית הוא הזנת ולחלוח כל חלקי הגוף- האיברים הפנימיים, השרירים, הגידים, הרצועות, העור, השיער וכו'. כמו כן, על פי הרפואה הסינית, לדם יש תפקיד חשוב מבחינה נפשית. הדם הוא גם מחומרי הבסיס המזינים את הצ'י ומאפשרים את קיומו. חסר בדם יכול ליצור גם חסר צ'י.

כולנו חולים לעיתים במחלות חולפות – שפעות ווירוסים שונים, חיידקים כאלו ואחרים. הסינים קראו למחלות כאלו בשם Gan Mao שניתן לתרגם ל"התקררות" (common cold), למעשה בדיוק כפי שאנו קוראים למצבים אלו בעברית. אלא שבסינית, מאחורי השם מסתתרת תיאוריה שלמה. איך זה קשור לנמר שנכנס לבית? בהמשך.

ברפואה הסינית מבחינים באופן כללי בין שני גורמים למחלות – גורמים פנימיים וגורמים חיצוניים, ולפיכך מתייחסים אל מחלות כאל "מחלות חיצוניות" או "מחלות פנימיות". מחלה פנימית הינה מחלה שנמצאת ברמות הפנימיות של הגוף, ומטפלים בה על ידי הבאת המערכות הפנימיות לידי איזון. מחלה חיצונית לעומת זאת, הינה מחלה אשר נמצאת ברמה החיצונית יותר של הגוף, ולכן יש לטפל בה על ידי סילוק ההשפעה הפתוגנית (פתוגן = מחולל מחלה) החוצה – השפעה שהחלה עקב חשיפה לגורם פתוגני חיצוני.

כאשר מדברים בעולם המושגים של הרפואה המערבית, הפתוגנים בהתקררות יהיו ווירוסים או חיידקים בדרך כלל. הסינים לפני אלפי שנים, לעומת זאת, לא הכירו את החיידקים והווירוסים, אך הם בהחלט הבחינו בכך שהמחלה מתחילה בעקבות חשיפה לגורם חיצוני בסביבה (כלומר בגלל משהו מחוץ לגוף), וייחסו את המחלה לגורמי האקלים- רוח, חום, קור, לחות, יובש וכו', כאשר מה שקובע את גורם האקלים הפתוגני הוא הימצאות סימפטומים מתאימים אצל החולה, ולא חשיפה לגורם האקלים הספציפי. כך שסימפטומים של חום (חום גבוה, דופק מהיר, שתן מרוכז למשל) יעידו על חום, וסימפטומים של רוח (מחלה שמתחילה בפתאומיות, תוקפת יותר את האזורים העליונים של הגוף דוגמת הראש והצוואר, צמרמורות למשל) יעידו על רוח וכן הלאה.

התקררויות מתחילות בבת אחת, ותוקפות את האזורים העליונים של הגוף – לכן מדובר ברוח. בנוסף יהיו סימנים נוספים של חום, או קור, או לחות, או יובש, או שילוב כלשהו שלהם. לכן, התקררויות נחשבות כפלישה של פתוגנים חיצוניים. בהינתן המצב הנ"ל, ישנן שלוש אפשרויות לטיפול: האחת, לחזק את הגוף כדי שיוכל לסלק את הפתוגנים. השנייה, קודם כל לסלק את הפתוגנים, ואחר כך, אם יש צורך, לחזק את הגוף, והשלישית, במקביל גם לסלק את ההשפעות הפתוגניות וגם לחזק את הגוף. האמרה הנ"ל מתייחסת להתלבטות זו, ומסבירה את ההיגיון שמאחורי הבחירה של הרפואה הסינית- קודם יש לסלק את הפתוגנים, אחר כך, אם יש צורך לחזק את הגוף. קודם לסלק את הנמר, אחר כך לתקן את הדלת.

הסינים נהגו להשוות את גוף האדם לעץ: הזרועות מושוות לענפים, מרכז הגוף מושווה לגזע, וכפות הרגליים לשורשים.
מבחינת הרפואה הסינית, בכפות הרגליים ממוקמות נקודות דיקור רבות וחשובות, ולפיכך לבריאות כפות הרגליים יש השפעה על הבריאות הכללית של האדם. כמו כן, ניתן על ידי טיפול בכפות הרגליים להשפיע על הגוף כולו, ולטפל במגוון רחב של בעיות בריאות. מסיבות אלו ניתן להבין את החשיבות הגדולה שהסינים ייחסו לכפות הרגליים, ואת החשיבות הרבה בשמירה על בריאותן.
בעבר, ובמידה מסוימת גם היום, היה מקובל בסין לעשות אמבט חם לרגליים מידי ערב כאמצעי לרפואה מונעת. המים החמים משפרים את זרימת הדם בכפות הרגליים, וכן את זרימת הצ'י בכל המרידיאנים העוברים שם. לעיתים מוסיפים חליטת ג'ינג'ר טרי על מנת להעצים את החימום, ומעט יין סיני לבן בעל ריכוז אלכוהול גבוה (בסינית: ביי ג'יו – bai jiu) על מנת להעצים את האפקט של הנעת הדם. מתחילים את האמבט לכפות רגליים עם מעט מים חמים, בטמפרטורה של בערך 40 מעלות צלסיוס ומוסיפים מים חמים בהדרגה ככל שהמים מתקררים, תוך שמירה על הטמפרטורה החמה של המים. משאירים את כפות הרגליים טבולות במים (כל כף הרגל) במשך מספר דקות, עד אשר מתחילים להזיע מעט. רוב האנשים מתחילים להזיע בתוך 15 עד 30 דקות. בשלב זה יש להוציא את הרגליים מהמים ולנגבם. במידה ולא מזיעים בתוך 40 דקות יש להפסיק בכל אופן. ההזעה הינה אינדיקציה לכך שהחום התפשט בכל הגוף, והצ'י במרידיאנים נע בצורה חלקה. חשוב לא לגרום להזעה רבה, מכיוון שהדבר עלול להתיש את הגוף.
אמבט כזה מומלץ במיוחד בחורף, במיוחד לפני השינה לסובלים מקור בלילה ולסובלים מכפות רגליים קרות.
לא מומלץ לעשות אמבט כזה לאחר שתיית אלכוהול, או כאשר עייפים מאוד, או כשעה לפני או אחרי ארוחה.

אמרה זו לקוחה מתוך סיפרו המפורסם של הרופא הסיני הנודע ז'אנג ג'ינג-יו (Zhang Jingyue) "עבודותיו המלאות של ז'אנג ג'ינג-יו" משנת 1624, והיא מהווה סיכום יפה של התורה הסינית כולה על רגל אחת.
כל הפעילויות בחיים, כולל כל התהליכים הפיזיולוגיים, הנפשיים, והרוחניים, יכולים להיות מוגדרים ומוסברים ברפואה הסינית באמצעות הדינאמיקה בין יין ליאנג, באמצעות התנועה בין יין ליאנג, ובאמצעות ההשתנות מיין ליאנג, ומיאנג ליין. תנועה תקינה ואיזון נכון של יין ויאנג פירושם בריאות, הפרה של איזון זה, או הפרעה בתנועה זו, פירושם מחלה. מסיבה זו ניתן גם להגדיר ולהסביר את כל התהליכים הפתולוגיים באופן דומה.
לפיכך, גם כל טיפול ברפואה הסינית מכוון להשיב את האיזון שבין יין ליאנג, להשיב את התנועה לזרימה התקינה שלה, ועל ידי כך להשיב את האדם לבריאות. היחסים בין יין ליאנג אינם סטטיים, אלא דינאמיים, תמיד בתנועה. קיים שינוי מתמיד ביחסים בין כוחות אלו, שהינם מנוגדים אך משלימים זה את זה. יתרה מכך, שני כוחות אלו, שני מאפיינים אלו, תלויים האחד בשני ומגדירים אחד את השני. היין נוצר מתוך היאנג ומוגדר על ידו, היאנג נוצר מתוך היין ומוגדר על ידו. ללא יין אין יאנג, ללא יאנג אין יין, וכך גם הזרימה וההשתנות ביניהם – תהליך של תנועה ושינוי בלתי פוסקים. מידע נוסף על יין ויאנג ניתן למצוא במאמר "יין יאנג ומה שביניהם"

אנשים רבים סובלים מידיים ורגליים קרות, בעיקר בחורף.
רבים מתלוננים על כך שכפות הידיים וכפות הרגליים פשוט לא מתחממות, על אף ניסיונות לחמם אותם בדרכים רבות ומגוונות. נשים, הסובלות מתופעה זו יותר מאשר גברים, מתלוננות בעיקר על קושי לחמם את קצות הגפיים בלילה, דבר שלעיתים רבות מקשה עליהן להירדם, והופך לבעיה חמורה הרבה יותר.
אנשים רזים באופן טבעי מאבדים יותר חום, מכיוון שיש להם פחות שומן שישמור על חום הגוף, אולם כאשר יש קושי להתחמם, ולעיתים נראה שהידיים והרגליים פשוט לא מתחממות, אזי יש כאן בעיה שכדאי לתת עליה את הדעת.
מבחינת הרפואה הסינית יתכנו מספר סיבות לידיים ורגליים קרות, כאשר מבחינים בין שני מקרים עיקריים של קצוות קרים (ישנם מקרים נוספים אותם לא אפרט להלן): במקרה הראשון והמאוד שכיח, הידיים והרגליים קרות, כאשר האדם גם סובל מקור באופן כללי. מצב זה מעיד פעמים רבות על חסר באספקטים היאנגיים של הגוף, כלומר בחוסר באנרגיה החמה, המניעה. במקרים אלו ניתן לטפל באמצעות דיקור סיני, צמחי מרפא מחממים, וכן באמצעות אכילה ושתייה של מזונות חמים – הוספה של תבלינים מחממים כגון ג'ינג'ר וקינמון, אכילת מזון מבושל וחם והימנעות ממזונות קרים או לא מבושלים (כגון סלט טרי, פירות שיצאו זה עתה מהמקרר). אמבט חם לרגליים בתוספת שמנים אתריים מחממים (שמן קינמון, קמומיל, ג'ינג'ר) לפני השינה, ולאחריו ניגוב יסודי של הרגליים, וגרבת גרביים יכול להועיל גם כן.
במקרה השני והשכיח פחות, האדם סובל מכפות ידיים ורגליים קרות, בעוד שאר הגוף חם, והאדם לא נוטה לסבול מקור באופן כללי. מקרה זה מזכיר את האמרה " ידיים קרות, לב חם", כיוון שמרכז הגוף נשאר חם בעוד הקצוות קרים. במקרה זה, מדובר בבעיה של סירקולציה של החום בגוף, כלומר מבחינת הרפואה הסינית מדובר בבעיה בסירקולציה של הצ'י בגוף, שבין תפקידיו גם לשמור על כך שכל הגוף יהיה חם. במקרים אלו ניתן גם כן לטפל באמצעות דיקור סיני וצמחי מרפא המניעים את הצ'י. פעילות גופנית מתונה עוזרת פעמים רבות גם כן (דרך נוספת להניע את הצ'י בגוף) במקרים אלו.

אמרה זו מתארת מצב איתו מתמודדים מטופלים רבים. החולי מופיע בבת אחת, ומשנה את כל סדרי העולם המוכרים. לפתע פעולות יומיומיות פשוטות דורשות תכנון, חשיבה, מאמץ. דברים מסוימים ביומיום הופכים לבלתי אפשריים. לעיתים זה קושי בהרמת יד או קושי בהליכה, במקרים אחרים, כמו למשל בהתמודדות עם מחלות המתבטאות בעייפות ובחולשה גדולה, זה יכול להיות היכולת לצאת מהמיטה, להתארגן וללכת לעבודה. החולי יכול להתבטא בדרכים רבות ומגוונות, אך לכל הדרכים הללו יש מאפיין משותף – הן כולן מהוות סבל. סבל הנגרם כתוצאה מכאב, סבל כתוצאה משינוי סדרי החיים הקיימים, סבל מהתלות באנשים אחרים, תרופות או טיפולים, סבל מכך שמתקשים לממש את הרצונות שלנו, או סבל מאובדן הבריאות והעצמאות.

מה לגבי הטיפול?

לרוב הוא לא מהיר כמו שהיינו רוצים. החולי והמגבלה יכולים להופיע כמו מפולת, כלומר ברגע אחד. ההחלמה אמנם יכולה גם היא להיות מהירה, אולם לעיתים יכולה לקחת זמן רב, כמו טוויית משי בדימוי הסיני הזה – תהליך ארוך, איטי, ועדין.

כבר מאות רבות, יש אומרים אלפי שנים, שעם בוא החורף סינים רבים פונים אל הרופא שלהם ומבקשים מרשם ל-Gao fang, בסינית "מרשם בג'ל". כפי שכתבתי כבר בעבר, מדובר במרשם הכולל צמחי מרפא מחזקים רבים (פעמים רבות סביב ה-40 צמחים), וכולל חומרים ג'לטיניים וסוכר המקרישים את המרקחת לג'ל, אותו לוקחים מידי יום (כף עד שתי כפות ליום, בדרך כלל) במשך החורף.

אמרה זו, המיוחסת לרופא היווני המפורסם בן המאות הרביעית והחמישית לפני הספירה, הייתה יכולה להיאמר באותה המידה על ידי רופאים בסין באותה התקופה.
הרפואה הסינית מייחסת חשיבות רבה לפעילות גופנית, ויותר מכל סוגי הפעילות הגופנית, ממליצה על פעילות גופנית מתונה, דוגמת הליכה.
להליכה יש יתרונות רבים על פני סוגים אחרים של פעילות גופנית: היא לא מצריכה מקום מיוחד, תנאים מיוחדים, או מכשירים מיוחדים. ניתן לעשות הליכה בכל זמן, בכל גיל, וברוב מצבי הבריאות או החולי. מסיבה זו זוהי פעילות גופנית שכדאי להפוך להרגל, כזה שניתן להמשיך איתו בכל גיל.
מבחינת הרפואה הסינית, הליכה ממריצה את זרימת הצ'י בגוף, ולכן תורמת לכל המערכות בגוף – מחזקת את תפקודי הנשימה, העיכול, הלב, זרימת הדם, ומרגיעה את הנפש.
על מנת שהליכה תהיה חוויה מועילה ומהנה, כדאי ללכת במקומות שלווים יחסית, רצוי בטבע או קרוב לטבע (גם פארק בעיר הוא טבע…), ולהרגיש יותר טוב.